עד מתי? / מוטי לקסמן, טבת תשע"א
אילו הייתה כבאית אחת ברשות מועצת עוספייה,
השריפה במזבלה הייתה חולפת כלא הייתה.
דיינו.
אילו הקדים הגשם של מוצאי יום ראשון
וירד ביום חמישי הקודם
לא הייתה מתפשטת השריפה,
ולא היינו יודעים.
דיינו.
אילו ירד גשם
ביום שישי
הייתה שריפה יותר מוגבלת
ולא היינו מגלים,
דיינו.
אילו ירד גשם
אפילו ביום שבת
לא היינו משערים,
דיינו.
על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכפלת
שכבאית בעוספייה לא הייתה.
גשם לא ירד.
ורוח קדים עזה ולוהטת
הפיחה את מלתעות האש בעוצמה.
מטוסי כיבוי הגיעו מארצות תבל,
חומרים מעכבי בעירה זרמו בשטף.
גם צוותי כיבוי הגיעו לעזור מעבר לחומה ולגבול.
גם מטורקיה, גם מהרשות הפלסטינית.
לכן, עלינו
להלל,
לפאר,
לרומם,
להדר
ולברך
ולקלס
את כל מה שקרה,
כי רק בשל מה שאירע
כי רק בזכות האש והשריפה
הכל גלוי, אין דבר מוסתר, הכל ידוע:
שנציב כבאות ארצי ישן כבר שמונה שנים ללא הפרעה בשל המצוקה הנוראה בכבאות.
הוא אף פעם לא צעק, לא התריע, לא זעזע את העולם, גם לא שבת בשל כך...
ששר פנים לא איים בהתפטרות על העדר אמצעי כבאות, כפי שעשה, למשל, לגבי תקציבים למטרות אחרות.
ומפקד הג"א לא יצא בראש חוצות להפגין על המחסור.
גם השר לביטחון פנים לא העלה שאילתא שתזעזע את אמות הסיפים, בעניין דלות הכבאות.
וראש הממשלה, גם הוא, משום מה, לא גילה את חומרת החסר הנורא, עד יום מבחן.
רק בזכות האש והשריפה,
כולם יודעים זאת, גם בעולם.
ועצוב,
וכואב מאוד
שתגלית מרעישה כזו,
עלתה במחיר נורא
של קרבנות בני אדם
שחייהם היו
לסייע, לתמוך, להציל רק לעזור.
וגם לעצים תמימים שהפכו לשלדי אש ואפר.
כעת הכל ידוע, כעת הכל ברור!
האם בעלי המשרות לא ילמדו זאת גם הפעם?
האם הם ימשיכו להתרווח בכסא המשרה בחדר הממוזג, גם במכונית הנעה בשקט???
ואנו, בני האדם הקטנים, נמשיך ולא נעשה דבר?
עד מתי?
חושב, קורא, כותב, מרצה בתחומי חינוך, מקרא ויהדות, חברה וערכים
